כשזה נעים לא להיאחז, כשזה לא נעים לא לדחות — צעדיי הראשונים בעולם הבודהיזם

כשזה נעים לא להיאחז, כשזה לא נעים לא לדחות -- צעדיי הראשונים בעולם הבודהיזם

הייתי בת 22 בערך. מבולבלת ונטולת כל חמלה עצמית עם תודעה חרדה ותזזיתית
חברה טובה שלי חזרה משנה טיול בהודו – הטיול הגדול של "אחרי הצבא".

נפגשנו בהתרגשות.
היה זה הרבה לפני עידן האינטרנט והניידים, והתקשורת בנינו לאורך כל השנה הסתכמה בחלופת מכתבים (כן כן, כאלה עם מעטפה ונייר) כל כמה חודשים ותו לו.

אחרי החיבוקים ושמחת המפגש הראשונית, סיגל פרסה בפני שנה של חוויות מרגשות, נופים מתחלפים ומפגשים אקזוטיים וקינחה בכך שסיפרה שעשתה קורס מדיטציה בודהיסטית של 10 ימים ממש לפני חזרתה ארצה. בשתיקה.

התבוננתי בה פעורת פה ועיניים. 10 ימים? מדיטציה? אילו סוגי מדיטציות? זה היה מדיטציה מיינדפולנס? ומה בכלל עושים כשעושים מדיטציה?

"היה מדהים!" היא אמרה לי בחיוך של בת 22 שיודעת משהו חשוב על החיים.
"מה היה מדהים?"
ובכמה משפטים, שלימים ייחרטו בזיכרוני, היא ענתה:
"במשך 10 ימים עשינו תרגול מיינדפולנס לגוף, לנשימה, לרגשות ולמחשבות. אמרו לנו להתבונן במה שקורה בתוכנו. ההנחיה הייתה: לא לדחות כשזה לא נעים ולא לאחוז כשזה נעים, רק לתת לדברים להופיע ולחלוף בזמנם.
בסוף הריטריט הרגשתי כאילו נגולה מעלי אבן שאני סוחבת כל חיי.

זוכרת איך במגרה אחורית בפאתי ראשי וליבי, צלצל פעמון – הדהוד למשהו שידעתי פעם, אולי בגלגול אחר, אולי בממד אחר,
ושכחתי.

עברו להם מספר חודשים וערב אחד מצאתי את עצמי במסיבה.
נדמה לי שזה היה בירושלים.
זוכרת אזור תעשייתי, חלל חשוך לריקודים ובחוץ ספסל ארוך למינגלינג.
היה שם בחור שמצא חן בעיני. הכרתי אותו מהלימודים.
קראו לו יזהר.
אני זוכרת איך (מבולבלת ונבוכה מאירועים חברתיים הומי אדם כהרגלי דאז) ישבתי בחוץ על הספסל, תוהה מה לעשות עם עצמי, ופתאום הוא היה ישוב לידי.
זוכרת איך כל המערכת שלי החלה לפרפר. מחשבותיי הלמו בדפנות ראשי כמו ציפורים לכודות, הבטן התהפכה הלב דפק….

ואז איך….. כמו משום מקום (רק כמובן שזה לא היה משום מקום), בראשי הבהבו להן לפתע, באותיות ניאון לבנות, המשפטים שאמרה לי חברתי סיגל דאז.
"כשזה לא נעים לא לדחות, כשזה נעים לא לאחוז. רק להתבונן ולתת לדברים להופיע ולחלוף בעתם".

והתבוננתי.
התבוננתי בכיווץ הלא נעים בבטן ובלב הדופק, התבוננתי במחשבות המתרוצצות בראשי, בפרפורים בגוף ובדחף להגיד משהו חכם.

והיה משהו בהתבוננות הזו שלא ניסתה לדחות או לאחוז, שלא נדחפה אל תוך פעולה או תגובה, שהסתפקה בלדעת ולחוש בפשטות את מה שקורה –
שסימן עבורי אפשרות למשהו שעוד לא ידעתי לתת לו מילים.

אני לא זוכרת מה קרה עם הבחור :), אבל העיקר הוא שכמה חודשים לאחר מכן הגיע לארץ מורה מאירופה ללמד את אחד הריטריטים הראשונים שהגיעו לישראל.

נרשמתי,
וכמו שנאמר: The rest is history.

אני באמת לא יודעת איפה הייתי כיום אם לא הייתי מתגלגלת אל עולם המיינדפולנס והדרך הבודהיסטית.
אני מרבה להגיד שבטח הייתי מאושפזת באיזה מוסד.
יש מצב שלא, אבל די בטוח שהייתי מטלטלת ונחבטת עדיין בין השתוקקות לסלידה, מדדה בין ניסיונות נואשים למצוא נקודות אחיזה בעולם מסוכן, קבורה תחת ערמות של שיפוט עצמי, בלבול ומחשבות חרדתיות.

אני מעודדת כל אדם באשר הוא או היא להכיר את אוצרות הבודהיזם, לעשות קורס מיינדפולנס למתחילים או קורס מבוא לדרך הבודהיסטית, להיעזר בטיפול במיינדפולנסאו בליווי אישי הנתמך ע"י עקרונות הבודהיזם ולהעמיק באמצעות שלל הערוצים והמרחבים המציעים אפשרויות לימוד, תרגול והעמקה.
אתם מאוד מוזמנים לבדוק את הקורסים והסדנאות שאני מציעה ולדבר איתי באופן אישי אם תרצי להתייעץ בכל נושא הקשור לתרגול ולמסע החיים האישי שלכם.

ואפרופו לא להיאחז ב"נעים" ולא לדחות את ה"לא נעים", אסיים בשיר של אריק מנדלבאום, שמזכיר לנו שבלב הכאב צפונה הגאולה.

כאב
אם תוכלו להיות אמיצים
להביט אל תוכו
ובמקום לשנות תנוחה
או לקחת תרופה
לרגע מספיק ארוך לנשום לתוכו
תראו
ששם
ממש במרכזו
צומחות לכם
כנפיים.

Picture of אודות אלהיה

אודות אלהיה

מספרת סיפורים, אמנית המילה המדוברת, מורה לבודהיזם ומיינדפולנס ואוהבת שירה. פואטיקת האהבה של המשוררים הסופים, חרוטה בעצמותיי ובנשמתי.

בואו באשר תהיו
אלהיה

להצטרפות לקבוצות העדכונים

פרסומים אחרונים

תפריט נגישות