אודות

המסע שלי....

בנתיבי השירה הסופית ועולם הבודהיזם, ועד לטיפולים רגשיים וליווי אישי.

מי היא זו החתומה על מסע חיי? מי זו החיה כסימן למסע זה?  ~רביע-אל-עדוואה~

באחד משיריו, רומי אומר: 

"מראשית חיי אני מבקש את פניך".

מראשית שנותיי גם אני זוכרת את עצמי מבקשת. מבקשת להבין. 

מה הם החיים הללו?
למה בני אדם גורמים סבל זה לזה? מי זה אלוהים ואיך מתקרבים אליו? כמובן שעסקתי גם בשאלות כגון מי אוהב אותי, איך אוכל להשתייך ומה עלי לעשות כדי לזכות בתשומת לב והערכה. 

כיום אני יודעת שכל השאלות הללו קשורות וכרוכות זו בו בזו ככלים שלובים, מוצאות את מענן אחת בשנייה. 

כמתבגרת ואישה צעירה הייתי מבולבלת ואבודה, נושאת פצעים שתרם ידעתי לקרוא להם בשם. אכולת חוסר ביטחון וביקורת עצמית, חיפשתי נואשות נקודות אחיזה בעולם שהרגיש מאיים ומפחיד.

הדרך הבודהיסטית פגשה אותי בגיל 23. 

חברה שחזרה מהודו סיפרה לי על ריטריט שעשתה במהלך הטיול. סיפוריה על מדיטציה הדליקו נורה בליבי ומספר חודשים לאחר מכן מצאתי את עצמי במה שהיה אז אחד מקורסי הויפאסנה הראשונים שהתקיימו בארץ. שנתיים לאחר מכן, כשסיימתי את לימודיי בביה"ס רימון למוזיקה, נסעתי להודו. 

בהודו פגשתי את ג'לאל-א-דין רומי.

הייתי בת 25. משוטטת בהודו, עוברת בין מקדשים ואשרמים, ממוקד רוחני אחד למשנהו, מוקסמת ומבוהלת בו זמנית מאותה מדינה כאוטית ואקזוטית בה זוהמה וקדושה נמהלות זו בזו כחוטים באותה פקעת צמר. 

חדורת סקרנות ולהט, חיפשתי. לא ידעתי מה אני מחפשת אך חיפשתי. 

באחד הימים שוטטתי בשוק הומה בבומביי ועצרתי לצד דוכן ספרים. באקראי שלפתי ספר שעל כריכתו כתוב: Crazy As We Are. מאת Jallauddin Rumi. 

פתחתי וקראתי:

"בואו באשר תהיו. גם אם נדרתם אלפי פעמים ואלפי פעמים הפרתם נדרכם, בואו. מסע זה הוא לא מסע של ייאוש ". 

המילים ניבטו אלי כמו קריאה, כמו הבטחה, כמו לחישה הלוחשת ממעמקים את כמיהותיי העמוקות ביותר. 

המוכר רצה 600 רופי, אני הצעתי 300, הוא לא ויתר, אני התמקחתי, התווכחתי, כמעט שהנחתי, אבל הקריאה הייתה חזקה ממני. 

"בואי באשר תהיי" קרא לי הספר. 

קניתי ובאתי. מאז אני ממשיכה לבוא. 

ספר שירים זה מאת ג'לאל-א-דין רומי, היה הראשון מבין רבים שהוליכו אותי בנתיבי הפואטיקה הסופית. 

חזרתי לארץ והמשכתי לחפש. מתוסכלת על שלא הצלחתי לממש את עצמי כמוזיקאית, ואחרי שנכחתי בערב מספרי סיפורים שהצית גחל חבוי בליבי, נרשמתי לקורס מספרי סיפורים. 

עולם הסיפורים כבש אותי. 

התאהבתי בכוחם של דימויים ומילים לחולל קסם במרחב והפכתי מספרת סיפורים במשרה מלאה. נרשמתי ללימודי תואר שני בתרפיה בדרמה וסיפור, משקיעה את כל מרצי ותשוקתי בחקר הסיפור ככלי התפתחותי, טיפולי ורוחני. 

התזה שכתבתי בסיום לימודיי, עוטרה בשירתו של רומי.

במקביל המשכתי לתרגל מדיטציה. 

צללתי אל עולמות הדממה וחקר התודעה. הדרך הבודהיסטית הביאה מזור ושקט לנפשי הצעירה והמבולבלת ושירתו של רומי ליוותה את תרגוליי, מהדהדת את חוויותיי ומציתה גם את מאבקי דרכי בהשראה ומשמעות. 

ברבות הימים התחלתי ללמד מדיטציה ובודהיזם, ממלאת את שיעוריי בסיפורים ושירה. 

למדתי פסיכותרפיה מבוססת מיינדפולנס (האקומי) ואנשים החלו להגיע אלי גם לטיפולים רגשיים ותהליכי ליווי אישי. 

הייתי בת 40 כששמעתי שני מספרים מבריקים מאנגליה עושים מופע שכולו שירי רומי. 

היה זה בפסטיבל מספרי סיפורים בהרדוף. ישבתי בקהל מחושמלת והמומה.

המילים שכה אהבתי, שעד כה חוויתי רק בין דפי ספרים, עתה ריחפו בחלל מלאי צבע והוד, יוצרים דימויים מרהיבים שרטטו בגופי ודגדגו את נשמתי.

נפעמת מהתגלית, צללתי אל תוך החקירה החדשה הזו בה אני 'מספרת' את רומי או בעצם 'מדברת' אותו, 'כלומר מגישה את השירים, לא כמילים המוקראות מן הדף אלה כשיח קולח המבעבע בטבעיות מעומקי הלב. 

התחלתי לשזור פואטיקה סופית אל תוך שירת תפילה, יצירות אינסטרומנטליות, פיוטים וסגנונות שונים של מוזיקת עולם. המילים קיבלו ממד של כלי נגינה, הם הפכו למוזיקה שלי.

כך נולד לו ג'אנר חדש לו אני קוראת ספוקן וורד סופי מוזיקלי.

במהלך השנים יצרתי מספר מופעים מוזיקליים המגישים ומנגישים את הפואטיקה סופית של רומי, של חאפיז ושל משוררים דגולים אחרים. 

במקביל אני ממשיכה לתרגל וללמד בודהיזם ומיינדפולנס, מזינה את נשמתי ויצירתי במעיינות החוכמה, החמלה והשקט שהם מהותם של דרך זו.

יצירה ודממה, מוזיקה ומדיטציה, בודהיזם וסופיות

שזורים בחיי ככלים שלובים, כחלקים בלתי נפרדים מאותו סיפור. 

סיפור שבסופו של דבר הוא תמיד סיפורו של הלב האנושי המבקש לדעת את עצמו במלאות – מבקש למצוא, מבקש לבוא, מבקש דרכו הבתיה.

בואו באשר תהיו. 

תפריט נגישות